השנה נפטרה סבתי שושנה, לאחר תקופה די ארוכה שבה מצב בריאותה הלך והתדרדר. שושנה תמיד הייתה טיפוס ססגוני: ירושלמית, אחות בקהילה במקצועה, אשת ספר, ציירת חובבת וטיילת בלתי נלאית שהקפידה לתור מדי שנה מקום אחר בעולם: ארה"ב, אירופה, תאילנד, סין, דרום אפריקה ועוד. בנוסף, סבתי הייתה די גנדרנית ואהבה פריטי אופנה ואביזרים מיוחדים. אחרי לכתה, כבת היחידה בין ארבעת ילדיו ופשיוניסטת הבית, אבא שלי נתן לי את המעיל שלה שבמרכז הפוסט הזה. זהו מעיל בצבע חול בגזרה רחבה ומשוחררת, ארוג מצמר גס מעט עם בטנת סאטן בצבע שנהב. אבא שלי זכר שהמעיל הזה עלה לה "המון כסף" ושהיא הייתה גאה בו מאד. שמחתי לקבל משהו יפה שהיה יקר לסבתי שישמש לי כמזכרת, אבל הייתי סקרנית לדעת יותר על המעיל מיוחד הזה.
גיגול מהיר וחיפוש בספר "שיכרון עיצובים" של כתבת האופנה נורית בת-יער העלה שמדובר ב"מעיל המדבר" - דגם מפורסם מאד של משכית. משכית הייתה חברה ממשלתית שהוקמה
ב-1954 על ידי רות דיין במטרה לייצר מקורות פרנסה לעולים ולאפשר להם להמשיך את מסורת אומנותם. במשכית עוצבה אופנה מקורית ישראלית ששאבה את השראתה מהאזור, האקלים וההיסטוריה של ישראל תוך שימוש בעבודת היד של אומנים ואומניות תימניות, בדוואיות, פלסטינאיות, וכו'. הדגמים של משכית זכו להצלחה בינלאומית ונמכרו גם בבירות העולם. המעצבת הבולטת של משכית הייתה פיני לייטרסדורף, בעצמה עולה מהונגריה, שאחרית להרבה מהצלחתה של משכית וספציפית עיצבה את מעיל המדבר המדובר. "מעיל המדבר הראשון נוצר ב-1955; כמי שהאמינה באותנטיות בכל מחיר, עיצבה לייטרסדורף בתחילה מעיל ללא ביטנה מאריג צמרי מגרד. לקח זמן עד ששוכנעה להוסיף ביטנה. "פעמים רבות נסעתי לחו"ל עם מעיל המדבר אבל תמיד חזרתי בלעדיו", היא נהגה לספר. באחת מנסיעותיה ללוס אנגל'ס היא השאירה אותו לקתרין הפבורן." (הציטוט לקוח מכאן)
בהתחלה חשבתי שאלבש את המעיל היפה שהוא לגמרי "וינטג' ישראלי". אבל למען האמת, ראיתי שאני לא לובשת אותו ובפועל הוא נשאר על הקולב. אחת הסיבות לכך הייתה שגם המעיל שלי, למרות שיש לו בטנה היה די מגרד. התייעצתי קצת עם איילה רז שהיא מעצבת אופנה, מרצה בכירה בשנקר, בעלת בלוג אופנה וכותבת הספר "חליפות העתים-מאה שנות אופנה בארץ-ישראל", שהסבירה לי שהצמר מגרד כי לא עבר תהליכי עיבוד מתקדמים (אשפרה) בכוונה, כדי לשמור על האוטנטיות של החומר. המעיל, למרות שהוא מאד יפה בעיני, התחיל להרגיש לי יותר ויותר כמו מוצג מוזיאוני ופחות כמו בגד שארגיש בו נוח לשימוש יום-יומי. החלטתי שאני רוצה לתרום אותו למוזיאון אופנה שיוכל לשמור עליו בתנאים נאותים, שייהנה אנשים נוספים ועל הדרך יהווה הנצחה קטנה לסבתי. קצת הופתעתי לגלות שאין מוזיאון אופנה בישראל וכי הכי קרוב לכך הוא ארכיון האופנה של שנקר ע"ש רוז. ארכיון זה משמש למחקר ולימוד של סטודנטים לאופנה וכן מדי פעם כמקור לפריטים לתערוכות שונות. יצרתי קשר עם ערה לב, מנהלת הארכיון, ששמחה לקבל את הפריט והציעה לי סיור בארכיון באותה הזדמנות. מובן ששמחתי מאד! מסתבר שיש לארכיון שנקר אוסף גדול של בגדי משכית ושל פריטי מעצבים אחרים - ישראלים ובינלאומיים וכמו כן פריטי אופנה היסטוריים. את הסיור העבירה לי פולינה, יד ימינה של ערה, שהביעה תמיהה רבה לנוכח רצוני לתרום את המעיל יקר הערך, אך האמת היא שככל שסיירתי בארכיון בעל האוסף המרשים כך השתכנעתי יותר שזה המקום המתאים לו. כולי תקווה שיום אחד ארכיון זה יהווה את הבסיס למוזיאון האופנה הישראלי.
אז באתי, לבשתי כפפות (להגנה על הפריטים), סיירתי וצילמתי (בלי פלאש על מנת לשמור על הפריטים היקרים). את רשמיי אפרט בפוסטים הקרובים ומראש אני מתנצלת שאין ממש פירוט על כל פריט אבל פשוט לא הספקתי לתעד הכל והעדפתי להתרכז בעושר הצורני והויזואלי שנגלה לי... הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים (וסליחה על הקלישאה).
פריטי אופנה היסטוריים מהמאה ה-19 וה-20 המוקדמות
גלימה באריגת "איקט" (Ikat)
אריגת איקט המסורתית משמשת השראה ל
מעצבים רבים בני זמננו ביניהם דרייס ואן נוטן, המשתמשים בהדפס בסגנון איקט לפריטי אופנה ואביזרים בסגנון שבטי.
פריטי אופנה של מעצבים בינלאומיים מהמאה ה-20
 |
אחחח... השכמיה הזו - לו הייתה שלי :-) |
 |
| פריוויו לשמלה הבא - העיטור שלה מקרוב |
 |
השמלה הזו היא הפייבוריטית שלי... |
 |
שמלה של דיור |
 |
| פרט מתוך שמלה - גימור השרוול |
|
|
|
פריטי אופנה של מעצבים ישראליים
 |
| קפטן של גוטקס (כמדומני) |
 |
| שכמיה של משכית (כמדומני) |
זהו להיום, מקווה שהיה מעניין ובפעם הבאה הצצה לארון הנעליים המסחרר בארכיון שנקר, שלל אביזרים עדכניים והיסטוריים ואף בגדי ילדים!
שבוע טוב ומזג אוויר שפוי יותר,
גילי
רשומות
